1909 - פורטל התרבות של תל אביב

ארניקה – משחה לטיפול במכות ודלקות – הנה החברה הטובה של הרקדנים. אולי כולנו זקוקים לארניקה כזו או אחרת בחיים עמוסי חלל פנימי ואישי שנעה דר, הכוריאוגרפית ואחת הרקדניות של המופע, מצביעה עליהם בשקט בחושך.

(צילומים: חני דודאור/עיבוד בפוטושופ: רונן דוידסקו)

אל תוך "אולם המתנה" מגיעות בנפרד שלוש דמויות נשיות שונות (מיכל מועלם, שירה רינות ונעה דר)- רקדניות אשר מבצעות קטעי סולו קצרים אותם יצרה נעה דר לאורך העשור האחרון. במחזוריות קבועה כל אחת מהדמויות רוקדת את הסולו שלה ומשליכה את עולמה הפנימי ואת חלליה. הן מבצעות יכולת תנועתית מדהימה ומודעות גופנית אבסולוטית.

מול שלושת הנשים המכונסות בעצמן ניצב "החוץ המשבש והמטריד" - נגן גיטרה חשמלית (המוזיקאי אורי פרוסט) שמנגן צלילים צורמים וחותך ללא רחמים את ההרמוניה המוזיקלית (הנרי פרסל, אליני קורינדורו, פרידריך הנדל, טום וויטס) העוטפת את הנשים ותנועותיהן. משהו במחזוריות של סוגי המוזיקה (ההרמונית והצורמת) הזכיר לי את המחזוריות של החיים ושל הטבע. האביב שמגיע אחרי חורף קר. האהבה שמגיעה אחרי האכזבה והכאב.

מיכל מועלם (33) היא רקדנית בעלת רקורד מרשים בסצנה המקומית ואף האירופאית (רוקדת בלהקת סשה וולץ בברלין) שטוענת כי הנגינה של הגיטריסט "לפעמים מוציאה אותך מהשקט שלך ולפעמים מחברת". לדבריה נוצרת מערכת יחסים עם הנגן שדורש התייחסות להבדיל מהדמויות הנשיות אשר מכבדות את הפרטיות של כל אחת מהן.

המופע 'ארניקה' בתיאטרון תמונע (עם המעטה המתעתע של הפשטות, עם התפאורה המינימליסטית והאינטימיות הנוצרת מחלל ללא במה וקהל שנמצא במרחק נשימה מהרקדנים) זרק אותי חזק ובלי פשרות אל סוף שנות השמונים שלי. אז, בכפר אמנים קטן בצפון, אהבתי לראות הופעות באמפיתיאטרון הישן והפתוח, אהבתי את החבר הראשון שלי (מוזיקאי כמובן) ואהבתי לרקוד מחול (מודרני בלבד, לא מתוחכם כמו 'העכשווי' של היום).

כבר שכחתי כמה מרגש זה לצלול אל תוך מופע מחול העוקר את הדיאלוגים הורבליים ונותן לגוף ולמוזיקה את הבמה לפלרטט איתנו הצופים, אבל גם להכריח אותנו לשאול שאלות ולבדוק מהם התשובות. תהליך שדומה קצת לחוויה בקורס ויפאסנה שבה במקום נקי מסאונד אפשר לפתוח צוהר אל הנשמה ולגעת במקומות שנשארים נעולים רוב ימי השנה.

מופע מקסים.

לאתר המחול של נעה דאר www.noadar.com/