1909 - פורטל התרבות של תל אביב

אבל, מאי נפקא מינה? – שאלה זו הייתה נורית לחלל דאז, בתלמודית מדוברת, בד"כ לאחר הלכה קודמת, מיותרת לכאורה. השואל תוהה - שלא לומר מקטר -  למה בעצם הביאו את ההלכה הזו? מה היא באה לחדש לנו שלא יכולנו ללמוד מקודמתה?
ויורשה לי לחזור למאה ה-21.  איך שהזמן טס.

מביני עניין יודעים, שהדברים הב-א-מ-ת מגניבים בניו-יורק מתרחשים ב-אוף-אוף-ברודווי. כך גם בניו-יורק הקטנה – הלא היא תל-אביב מון-אמור (ויצחק מי שחייב) – גם למבקרים באוף-קאמרי צפויות הפתעות. נכון, גם אכזבות וערבים הזויים ומבוזבזים, ובכל זאת, נראה, לפחות כרגע, שמשם תצמח הישועה האמנותית-תרבותית. למרבה הצער, אין (עדיין) הרבה מקומות כאלו, אך את אחד מבתי הגידול ליוצרים המעזים והבועטים תמצאו בקומת המרתף של בית ציוני אמריקה. ניחשתם נכון. צוותא 2. לטובת הגילוי הנאות - גם תיאטרון "תמונע" מהווה חממה מאותו הסוג, אך אולי ברמת סיכון גבוהה יותר (כך למשל במחזה ללא עלילה, המכיל בעיקר שתיקות, והנה סוף-סוף פוצה שחקן X את פיו. התרגשות בקהל, הוא מדבר!! אבל….בפולנית. לא נגענו).   

וכך, עם הכנה נפשית כאמור, התיישבתי במוצאי שבת, יחד עם כ-25 צופים, בחלל המצומצם והאפלולי של צוותא 2, כולי ציפייה להצדקת השם היומרני משהו – מאי נפקא מינה - מה הולך לחדש לי המופע האינטימי הזה? לא שיש לי משהו נגד אינטימיות. נהפוך הוא. אני מחפשת אותה עם זכוכית מגדלת. המופע, האורך כשעה וחצי, מתוחזק כולו בהצלחה על ידי צמד מוכשר: השחקנית-זמרת – רילי, והשחקן-קומיקאי-סאטיריקן-ששר-לא-רע-בעצמו - נדב בושם. השניים מפרגנים, בין דיאלוגים וקטעי קישור שנונים, עם קאם-בק מרשים, תיאטרלי ומשעשע, לשירים הישראלים והטובים של פעם, שנכתבו והולחנו על ידי טובי היוצרים. הכוכב הראשי הוא אלתרמן, ולצידו משוררים ופזמונאים כמו תרצה אתר, חיים חפר, סשה ארגוב ועוד. את הצמד ליווה, כמו כוס תה לצד עוגייה שווה, הפסנתרן המוכשר – אייל הלר -  שחוץ מלהיות חמוד אמיתי, גם פצח מדי פעם בעצמו בשירה (קצרה מדי) שעשתה חשק לעוד.

ישובים על זוג כסאות גבוהים, ומעוטרים בתפאורה מצומצמת הכוללת מגוון אביזרי לבוש ותחפושת, כמו זוג משקפיים גדולים במיוחד, עטו עליהם השניים שלל דמויות משעשעות. עם כל שיר וקטע קישור, מצאתי עצמי מרוכזת יותר ויותר בפנים של נדב, שנתן שואו עם מימיקה אדירה, כזו שעצם ההתבוננות בה מיילדת פרצי צחוק. תוך זמן מועט גיליתי שגם רילי שווה בהייה – מסקנה שאוששה לחלוטין בשיר "סולווג", המוכר בביצועו ע"י חווה אלברשטיין ("פר יצא למסעותיו/פר איש החלומות/פר עזב מאחוריו/אשה עם זוג צמות/(…) סולווג איננה יפה/אך אוהבת אותך כל כך"). כאן אוחזת רילי בגיטרה מיניאטורית, כאילו פורטת על המיתרים, הבעותיה מרוכזות בנגינה, עאלק, והיא מהפנטת אליה צחקוקים.

בכדי לא לפספס אף גול, פינג-פנגתי בין השניים, מגייסת מדי פעם את העין השלישית כדי לקלוט גם את הפסנתרן החביב. ממש הפסקה פעילה. החיבור בין השניים, שחברותם והנאתם מהמופע ניכרים בהחלט, מתקתק. בנוסף למימיקה, השירה והמשחק הנהדרים, קשה להתעלם מהאלמנט הפיזיולוגי:  רילי – בחורה גדולה, בעלת נוכחות מרשימה ומודעת לכך, ונדב – קטן (יחסית), רזה, בעל תלתלים פרועים, אפורים – ומימיקה, כאמור, שאין לה אלוהים. לשניהם הומור בריא, מודעות והומור עצמי – שבאים לידי ביטוי בין השאר בדיאלוג אינטראקטיבי שהם מנהלים עם הקהל, למשל - כשמישהי איחרה והתיישבה בשורה הראשונה, נדב ברך אותה, ואז, באינטונציה פולנית פקד "תורידי את הרגליים מהבמה, מה זה!". כך הוא גם מסתלבט על הקהל, שבא לאולם ה'חגיגי' הזה לראות מופע חדש עם חומרים ישנים.

אחרי שעה וחצי אנחנו תוהים מה בעצם השתנה בשישים השנים האחרונות - האומנם רק צורת ההגשה, אך של אותה הגברת? מקוריות המופע בולטת על רקע הצגת שירים מתקופה נאיבית ורומנטית, בה מחזר היה מחזר, ופרחים היו פרחים (כך לפחות מספרים. מה אני יודעת, ילידת 76) לצד קריצות ציניות ומתחכמות, הלקוחות מהמציאות העכשווית, בה המחווה הרומנטית ביותר שניתן לחשוב עליה היא הודעת טקסט או אכילת סביח בצוותא (לא שניים). אכן, הגדרות משתנות. אל המופע מייבאים השניים ביתר שאת את המציאות התל-אביבית. כך למשל מספרת רילי שעברה לתל אביב – והגיעה לדירה שהיא ממש מציאה! - מטר על מטר ב-5000$!! נדב, איך לא, משתף פעולה. כשמגלים שהשניים שואבים את הדיאלוגים ממציאות חייהם שהשתנתה ברגע ש'עלו' לתל אביב מירושלים-עתירת-החנייה, הדיאלוגים מצחיקים כפליים. על אף שגם על היבלות שלי הם דורכים, קשה לי שלא לחבב אותם.

מבין הביצועים הנוספים הזכורים לי לטובה, אציין את הביצוע המקסים ל"לימון וצלחת", שנכתב על ידי אלתרמן, כמו גם "קונצרטינה וגיטרה" ו"בכל זאת יש בה משהו", ואת המשחק הנפלא ובניית הנרטיב בשיר "חוצמזה הכל בסדר", לו חיבר לו את הגרסא העברית דן אלמגור. אז מה יצא לנו מזה? בסך הכל מופע משעשע-עד-מצחיק  ונעים, ששולח את הצופה אל הלילה מחויך ומפזם שירים. לפעמים זה כל מה שהבן אדם צריך.