1909 - פורטל התרבות של תל אביב

קשה למצוא הסבר אחר לעניין, מלבד הכח הממגנט של המותג, הפרא והאגדה, ג'ימי הנדריקס. בשבוע שעבר מלאו 38 שנים למותו של ילד הוודו מסיאטל, שהגיח (באנגליה דווקא) בשנת 1966 ושינה לעד את כל מה שידע עד אותו רגע עולם הרוק על יצירה, נגינה, הפקה וביצוע. העובדה שמשך פעילותו היה כה קצר – 4 שנים בלבד , עד מותו בשנת 1970 – רק מעצימה את האפקט החד פעמי והלא יאומן הזה.

לפי התור שהשתרך בכניסה לאולם לולה שבצוותא, היה אפשר לצפות להופעה של פול מקרטני. לפחות. איזו צפיפות. איזו התלהבות! "במה להמתיק ימים אם לא בשירים", שואל נתן זך בשירו, וכך הוכתרה סדרת המפגשים האינטליגנטית והמהנה בעריכת אורי לשמן.

בדומה לאוהד כדורגל מכורס, היושב בביתו ומשגר הצעות ייעול בליווי נאצות לעבר השחקנים והשופטים במגרש - כך גם טובי מבקרנו, טוקבקנו ואנשי השעה. העובדה שחלקם אינו יודע אפילו כיצד לחבר שני צלילים לכדי הרמוניה פשוטה, לא מנעה מהם להשחיז את מקלדותיהם עוד בטרם בואו של מקרטני לארץ, ולהטיח ביקורות מוזיקליות מתנשאות ומתריסות לעיתים כנגד פועלו של האיש, אשר זכה להיכנס לספר השיאים של גינס בתור המלחין המצליח בכל הזמנים.

עבר חודש נטול ג'אז, ואז חשבתי לעצמי: רק לא מזמן אמרת שאת אוהבת ג'אז, ממש במילים אלו ואפילו בקול רם. אולי יש בזה משהו. תנסי שוב, מה אכפת לך. הנה, תראי את מזי כהן, ללא שום ספק הזמרת הכי טובה בארץ – ממומשת פוטנציאל או לא – קודם כל הגברת הראשונה של ביכורי הפופרוק הישרא-אמריקאי בשנות ה 70 בדמותם של שירי סנדרסון ב"גזוז", וזאת שחתומה על כמה מביצועי הרוק הכי גדולים שהיו כאן בכלל – תחנה בזמן, חופשת מולדת, אם זו אהבה, אופרת הרוק מאמי.

גם שם צפוף, גם שם גונבים אופניים וגם שם עושים לך פרצוף בבית הקפה כשאתה מזמין "אמריקנו", אבל גם שם, כן גם שם, אפשר להתחבר לאינטרנט על הספסל בפארק ולשבת שעות על קפה וכוס מים מבלי שאף מלצר יאמר מילה.אולי בגלל זה הרגשתי בדיוק כמו בבית, ואולי בגלל זה אחרי שאדרנלין הטיסה ירד והשפעת הכימיקלים פסקה, התחלתי להתגעגע הבייתה. בכל זאת, אין כמו השמש והים, אין כמו שדרות בן גוריון, ואין כמו התות –בננה- אננס של תמרה.

לבמה עלתה גורדון - כיאה לרוקרית אמיתית - בבגדים שחורים וכתף מעוטרת בקעקוע של עוגן. רוצה לומר, אני בתעשייה עוד מהימים שפופאי שודר בחינוכית. תנו כבוד. ואכן מגיע לה, שכן על אף הוותק המבורך שלה בתחום, היא לא התנהגה כמי שבאה לדפוק כרטיס וללכת – היא באה לתת עבודה, בתוספת אנקדוטה או שתיים. וגם די נהנתה מזה.

המערה החשוכה והעצובה שלי הפכה להיות דירה מדליקה, מוארת, חיובית ומלאת אופטימיות, אשר משדרת אנרגיות חיוביות (אולי האנטנה של הרדיו החדש שלי קצת עזרה). הבית נראה כל כך טוב, שאני צריכה ללכת ולצלצל בפעמון הכניסה ולוודא שאני עונה לו… כן. זה הבית האנרגטי החדש שלי.

אפילו סצנות האקשן לא מצילות את הסרט מהשיממון שנכפה עליו, ונדמה כאילו הצופים עצמם הם מטרות לרצח קולנועי שמתבצע בעזרת תסריט ובימוי בנאלים ומביכים, חורים בעלילה ופתרונות בנאליים לקווי עלילה שחוקים שנראו כבר עשרות פעמים.

בפְלָייר הוכתר הערב כמופע רוקנרול אינדי, מה שהשאיר את הכל פתוח, ואכן כך היה. יואב והמונטריז פתחו בלעז (אנגלית), מוכיחים, שחבורת גברים יכולה לספק מלודיות רגישות ורכות.

יהודה עדר! הוא האיש שמקשר בין ביצה, תפוזים ודודה. עבור רובנו השם הזה לא מאד מוכר,אך מדובר באחד המוזיקאים החשובים והמשפיעים ברוק הישראלי בארבעת העשורים האחרונים.