1909 - פורטל התרבות של תל אביב

הפעם הראשונה שבה הבועה התל אביבית התפוצצה לי בפרצוף הייתה בערך בגיל 15, כשגיליתי שהעיר מורכבת לא רק מחול, ים ומועדון הקולוסיאום, אלא גם חוברת אם תרצה או לא ליפו, לשכונות הדרומיות, לשוק התקווה, לרחוב סלמה ולתחנה המרכזית הישנה חדשה.

אולי היתה זו ההפתעה שבדבר, אולי המגניבות וייתכן כי האיכות היא זו שקורנת מכל פראזה מוזיקלית. מה שזה לא יהיה, כשנגמר השיר קלטתי שכבר כמה דקות אני יושבת ובוהה בחבורה על הבמה.

פסטיבל 'אינדינגב' במצפה גבולות- מלהיב או מדאיב, מגניב או מעליב?

כאן אתה יכול לראות את הקבצן, היאפית ובחור הישיבה…זה המארג המיוחד ממנו מורכבת העיר הזאת, קבלו 5 ספסלים סודיים בתל אביב.

שיר אחרי שיר עלתה בי המחשבה שכמעט כולם קליטים ויכולים לתפקד על תקן סינגלים. הם אינם מתחנפים, ובכל זאת, המאזין מתחבר אליהם כבר משמיעה ראשונה. אני נשבע, שכל מה שהתחשק לי לעשות בדרך הביתה, זה להכניס למערכת את הדיסק, שעוד לא יצא.

מה הסיכוי שהייתי בוחרת מיוזמתי ללכת לרסיטל כינור ופסנתר של מוסיקאים סלובניים? האמת? קלוש למדי. אבל, לחץ פיזי מתון מהעורכת ואח גדול שמנגן בכינור שכנעו אותי.

אדם מוכשר אמר פעם שמשיח לא בא וגם לא מטלפן. יש לי חדשות בשבילכם - משיח פה כבר מזמן. שמישהו יעדכן את ארציאלי הבן.

במשך שנתיים, כאשר נתקלתי בעיתון בחומרים העוסקים בגלעד שליט, הסטתי את מבטי, עברתי לנושא הבא. קשה היתה לי המחשבה על אותו נער מפוחד, השרוי בחשיכה בכל מובן שהוא. מה גם, שהרגשתי חסרת אונים מול מערכת ענקית, שנדמית כמשהו שאין היודע מחוץ לה מה קורה בתוכה.

פליטים מיואשים עם צמאון של יומיים לנגן ולשיר משהו טוב. שישה אנשים וארבע גיטרות, נשארנו בסופו של דבר ערים כל הלילה, עם קלפטון, פינק פלויד, שלום חנוך, מאיר אריאל, רוקפור, אלאניס, אהוד בנאי, מאיר בנאי, פול סיימון, דייויד בואי, קרנבריז, סחרוף, דייר סטרייטס, פוליס, לאונרד כהן ודילן.

איזה אידיוט אחד עם טוסטוס עוצר ממש לידי מרים את הכובע…לא כובע נו איך קוראים לכיסוי הזה… "קסדה" אני אומר "…כן קסדה" מביט בי בלגלוג כזה וצועק לי ככה לפני כולם "גברת רואים לך את התחתונים" סוגר את הקסדה ונוסע…