1909 - פורטל התרבות של תל אביב

אופס. אין לי מושג איך זה קרה פתאום. אבל מאישה סקסית שלא עושה סקס, מתמחה באלכסוני המיטה ואחת שלא מכירה את הטיות הפועל בגוף ראשון רבים, הפכתי להיות גרגרנית של כפיות עם איש חדש שהפך להיות האיש שלי.

בעודי מחנה את אופני כבר עלתה בי תחושה לא מוסברת ש"זה הולך להיות משהו אחר" כשהבחנתי בצלילים של whole lotta love של לד זפלין. זפלין במספרה? אפילו במספרה המאולתרת של וודסטוק לא הרחיקו עד כדי כך (אבל למעשה כשחושבים על זה, זה גאוני: מה יותר מעורר השראה לתספורת מאשר עטרת ראשו הפראית של רוברט פלאנט?).

אחרי שנה של התרוצצות בעיר תל אביב, כשלא ברור אם אני רודפת אחריה או היא רודפת אחרי, נסעתי להתנקות ממנה טרם אני שבה וצוללת אליה.
קניתי כרטיס טיסה וזימנתי לי חוויה שלא ידעתי בדיוק מה היא.

דווקא שם, בעמק החלקלק אמצא את כישור התקווה, מחוט הצפייה אצור מעטה, אעטוף בצמר הרך, המעודד- את האנשים הזוהרים שמאמין אני כי קיימים עוד בתאים סביבי, גם אם עיני לא שזפתם, גם אם נדמה שבצריח מציאותי המתפורר רחוקים הם ממני, בכל זאת בחלון המסורג אתלה את תקוות חוט השני.

ספייק לי, היום הכי חם בשנה, פיצרייה איטלית, בלב שכונה מוכת פשיעה ועוני.

כאן היא נקודת התורפה של כל העניין.

את הקטע הבא אני מביא לכם לאחר שנתקלתי בו בלימודי בגמרא במסכת "מועד קטן" העוסקת בעיקר בענייני החיים והמוות. אני מביא אותו בפניכם הקוראים כלשונו למעט פירושים מעטים שהוספתי למילים מעט קשות למי שאינו מורגל בלשון התלמוד.

הקהל קבל טל-ערך-מוסף בהופעה. מדובר ביוצר אקלקטי בעל הגשה אותנטית, מתלוצץ עם מאזיניו, משתף, מעניין, מרגש. חמוד אמיתי. ובמילה אחת: מלך.

אם התמזל מזלו של לוחם והוא חוזר משדה הקרב לא מת- האם אכן הוא חי? האם הוא יכול להתנהל כרגיל כאשר צווחות הכאב, ריח השריפה ומראות המוות של חבריו חורכים את תאיו? כמה מאיתנו מתהלכים דוממים מהלמות קרב, ספונים בתוך כוך של כאב ומסרבים להוציא את המחושים החוצה? ולחשוב שאנו יכולים בטעות לכעוס על כך שהם לא מתקשרים איתנו…

למה לי לשקר לעצמי, למה לחייב את עצמי להיות משהו שאני לא… רק בגלל שאני עתידה לקבל 60 שקל לשעה.