מציצנות עם גושפנקא תרבותית
5 באפריל, 2009 מאת נוגה פנאי"טטריס", מאת הכוריאוגרפית נעה דר והאמנית הפלסטית נטי שמיע עפר
התאהבתי. בבחורה. את שמה איני יודעת, אך היא אחת מהרקדנים-שחקנים במופע המומלץ "טטריס", אשר הפנטה אותי ושאבה את תשומת לבי אליה במהלך רוב המופע. רק משנרגעתי יכולתי להבחין כי יתר חמשת השחקנים-רקדנים מוכשרים לא פחות. אבל היא…לא יודעת, יש בה משהו שונה.
ולענייננו.
תארו לעצמכם שאתם נכנסים לסטודיו בינוני, שלים נעליכם מעל רגליכם, בזמן ששחקנים ושחקניות חינניים, חייכנים ובעיקר גמישים - מודדים את גובהיכם, מתאימים לכם דרגש ומובילים אתכם בסבלנות לפינה קטנה ומתוחמת שממתינה רק לכם. מעליכם ניצב חור בבמת העץ, דרכו תשחילו בקרוב את ראשיכם ותציצו ברקדנים, בשונה מהופעות קודמות, דווקא מלמטה, והדבר היחידי שיחצוץ בינם וביניכם הוא מעין כלוב שבא להגן על ראשכם מההתרחשויות הסוערות על הבמה. והנה אתם ישובים, יחד עם אנשים שסביר כי מעולם לא פגשתם, במבנה דמוי סוכה בדואית הרוגש כולו מציפיות ומצפיפות נעימה המשרה אוטומטית תחושת אינטימיות. ובכן, מה הולך לקרות כאן הערב?
טטריס, אליבא ד'ויקיפדיה, הוא משחק מחשב שהומצא בשנת 1985 על ידי מהנדס מחשבים רוסי, וזכה להצלחה חסרת תקדים. על השחקן לכוון צורות הנופלות באיטיות מחלקו העליון של המסך, ולסדרן בתחתיתו, ללא רווחים. המטרה היא ליצור שורות רציפות הנעלמות מרגע השלמתן, כשהקוביות שנערמו מעליהן נופלות "קומה" אחת. כשהקוביות נערמות עד לקצהו העליון של המסך, המשחק תם. מוגש כחומר למחשבה.
קשה להתעלם מקרבת המילה "טטריס" ל"מטריקס", ואכן תחושה מעין זו נוצרת גם בשל הכאוס האנושי שמקיף כל (ראש) צופה, גם בשל החלפת המקומות בשלב מסוים, וגם בשל היכולת האישית להסתובב כאוות נפשך ולצפות בתנועות הסימולטניות מכל הכיוונים. סוג של צפייה קולנועית, אם תרצו, שמשתנה בין "עורך" אחד למשנהו, בהתאם לאינטראקציות שבהן צפה. למעשה, מתקיימים בסטודיו בה בעת אינספור מופעים.
עד לרגעים אלו לא עלתה בראשי ההקבלה, והנה זה מתחבר (או מתחוור), כמו שורת קוביות מושלמת: במהלך המופע נצמדו לעתים השחקנים זה לזה, זו לזו וזה לזו, בלפיתה הדוקה, ממש כמו הצורות מן המשחק המתאמצות להשלים שורה.
כשניתן האות עבורנו להתרומם אל גובה פני הבמה, התמונה שנגלתה בפניי הייתה מסחררת: עשרות ראשים בצבצו תחת קסדות המגן, חלקם במרחק פחות מחצי מטר ממני, והחוויה האישית ריגשה והפתיעה בעוצמתה.
פתאום נלקחה מאיתנו, הצופים, תחושת הביטחון המלווה את האנונימיות היחסית בה אנו מורגלים במופעים מסוג זה, וזכינו/אולצנו להתבונן מנקודת מבט לא מוכרת על העולם החדש שנפתח בפנינו, והוא שונה ומסקרן.
במשך 80 דקות לא יכולתי להסיר את עיניי מהמתרחש, ובניגוד לאירועי תרבות אחרים, נדרש כאן גם מאמץ אקטיבי מצדי ומצד יתר הצופים.
ומדוע המינוח "אירועי תרבות"? משום שאין מדובר רק במחול, וזה גם לא תיאטרון במובן המקובל של המילה. אם יאנסו אותי למצוא הגדרה קולעת, אתאר זאת כאירוע מחול-תיאטרלי-בחלל מקורי. ועדיין, היה זה יותר מכך.
הפלייר שמקבל הצופה בטרם היכנסו לסטודיו מדבר על "שיתוף פעולה בין תחומי, המבקש לערוך בחינה מחודשת של יחסי צופה/מבצע/חלל", יחסים שמעניין לבדוק במיוחד לאור ה"מציאות העכשווית בה חדירת המדיה למרחב הפרטי הופכת אותו לנצפה וכמעט שקוף, מערערת את היחסים המסורתיים בין המרחב הפרטי לבין הציבורי, ומערבת בין מציאות לבדיה". בהקשר הזה אי אפשר להימנע מלהזכיר את שטף הריאליטי המאיים לסחוף את כולנו לתהומות הביזיון, ולפנטז כי אכן מדובר בבדיה (במיוחד במקרה "האח הגדול" לדורותיו).
הצופים במופע חווים אינטראקציה קרובה לרקדנים, ונמצאים למעשה במרכז ההתרחשות, אמנם דרך "כלוב" המגן (?) עליהם, ואולי מפריד אותם, אך עדיין קרוב יותר מכל מה שהכרנו. יותר מזה, האינטראקציה מתרחשת גם מול יתר הצופים, הן משום שהם הופכים לחלק מן התפאורה, והן משום שקשר עין איתם הוא בלתי נמנע, לאור קרבתם ואופן הצפייה הייחודי במופע.
עצם הוצאת הצופים מהמקום הבטוח ויצירת הקרבה הכפויה לרקדנים ולקהל תורמת להתעוררות תחושות ורגשות, שמתגברים נוכח היעדר הפילטרים הרגילים.
הרקדנים כובשים את החלל בתנועותיהם העשירות ובכוריאוגרפיה המגוונת, מתפלשים אחד בשני ובבמה, מתקרבים לעיני הצופים מרחק נגיעה – יוצרים מבוכה, צחקוקים, דיאלוג אינטימי , ומאפשרים הצצה לעולם ארוטי של חושניות משולבת במאבקי כוח אבל גם בתמיכה, בעידוד ובפרגון.
מיקום הצופים במרחב מעורר מחשבות בנוגע לקרבה, ריחוק, איום, פיתוי, איחוד, נפרדות, מעורבות, שותפות, חדירה למרחב האחר, רתיעה, משיכה, מציצנות, ומטשטש את ההבחנה בין הפרטי לציבורי.
לא סתם זכה המופע בציון לשבח בפסטיבל עכו 2006.
לצערי איני יודעת מה שמות הרקדנים שהקסימו אותי אחד-אחד (במיוחד זו שהוזכרה בפתח הכתבה, קטנה יחסית במימדיה, ובעלת מימיקה ותנועות שמימיות), שכן בתום המופע לא התבצעה היכרות אישית כמתבקש בעקבות האינטימיות הדחוסה שנחוותה בינינו זה עתה.
בכל מקרה, אל נא תירתעו מעמידה על השרפרפים. מותר לנוח מתי שרוצים, וחוויה ייחודית שכזו אתם באמת לא רוצים לפספס.
לכו על טטריס. לא המשחק. המופע.
כוריאוגרפיה: נעה דר ונטי שמיע-עפר.
שחקנים: רקדנים–יוצרים מ"קבוצת מחול נעה דר": לילי לדין, אורן טישלר, עירד מצליח, עדייה פרשקובסקי, נחשון שטיין, קוראלי לאדאם, שירה רינות.
מוזיקה: אורי פרוסט
עיצוב תפאורה: גידי מור
תאורה: אסי גוטסמן
_____________________________________________________________
קצת חטיפים:
נושאים: אומנויות הבמה |
5 באפריל, 2009 בשעה 13:43
"התאהבתי. בבחורה."
וואו!! גאוני. עם כזאת פתיחה, זה אכן נשמע מבטיח…
ובככל, נשמע כמו מופע יוצא דופן, שבמקום ההפרדה של במה וקהל, הם שניהם איכשהוא מתערבבים יחד. קצת כמו ב"המלט".
לא שמעתי על זה עד כה, אבל לאור הביקורת ההורסת יש סיכוי שאני אקפוץ לצפות במופע בקרוב.
5 באפריל, 2009 בשעה 23:27
אכן כפי שהדגשת -אחד הדברים המיוחדים במופע הזה הוא הזווית המיוחדת של הצופים-חוויה מענינת ומרגשת.מסכימה אתך- שווה צפיה!
5 באפריל, 2009 בשעה 23:33
מרגש, אלך לראות
6 באפריל, 2009 בשעה 8:14
איפה הם מציגים?
6 באפריל, 2009 בשעה 8:25
יש לך יכולת להכניס אותנו "לקרביים" של ההופעה ומה שהיא עושה לנו.תחושת החוויה עצומה.
כיף לקרוא ועושה חשק גדול לראות!
6 באפריל, 2009 בשעה 14:38
ממש עושה חשק לחוות!!!
תודה על ההשראה.
7 באפריל, 2009 בשעה 21:55
המופע טטריס מציג בתל אביב באולם קבוצת מחול נעה דר הנמצא ברחוב קפלן בת"א. (הכניסה - מהחניון ברחוב לסקוב 11). הטלפון: 03-6954440. אתר הלהקה בו אפשר למצוא עדכונים על מועדי המופעים:
www.noadar.com
5 ביולי, 2009 בשעה 19:44
טטריס יתקיים ב 14,15,16,18 ליולי, באולם קבוצת מחול נעה דר, רחוב קפלן 6, תל אביב. לכרטיסים: 03-6954440