1909 - פורטל התרבות של תל אביב

תרצה אתר- "עיר עצובה"

צילום: יח"צ

אחד, אדיש ומחוספס, התאהב באחת, רגשנית ומתרפקת.

הקליק הזה נוצר לפני שנים רבות, הרוק של ראשית שנות השבעים והשירה העברית הצעירונת היו אוהבים להראות בציבור, לשבת בכל המקומות של ה"מי והמי". השירה הייתה מזמינה כוס יין אדום. את היין, כמותה, צריך לדעת ללגום כדי באמת ליהנות מהארומה והטעם. לגימות קטנות, להעביר ולגלגלן בפה. המילים מתארגנות לכדי טקסט קריא ומתוך כך יוצרות מוזיקה משלהן, המשתפת את כל החושים. לצידה, הרוק- קשוח ומחוספס. הוא היה אוחז בחצי ליטר בירה, גבר-גבר. אחרי ימי הזוהר, חזר כל אחד לנישה שלו. השירה נשארה בדירתה לסרוג, בעוד הרוק - כפי שיטען שנים מאוחר יותר פרופ' ניסים קלדרון- המשיך את הדרך שסללה לו השירה בשבילי האמנות הישראלית. מים רבים עברו מאז- וכמו ירדנה ארזי, משקפי ז'אן לוק גודאר וכל הארון של סבתא שלי- גם הזוג הזה עושה קמבק. מופע שהוקדש כולו לשירה והרוק בתל אביב, התקיים בתיאטרון תמונע במוצ"ש ה-26 לדצמבר. לא לשווא הכריז אורי מרק בפתיחת הערב כי המונוגמיה חוזרת לאופנה בעיר.

מי שציפה לערב רוק כאסחיסטי ומשולהב התאכזב לגלות כי הערב נסוב סביב השירה עצמה, וביצועי האמנים היו בעיקר בשילוב גיטרה או פסנתר. שורת המבצעים המכובדת תאמה לסגנונו הייחודי של בית תמונע- יוצרים תל אביבים מוכשרים: אסף ארליך, רם אוריון, שילה פרבר ועוד. אלו הצליחו לנער מאבק את השירה העברית הישנה ונשאו על כתפיהם את נטל המשא הזה- דרך ביצועים מחודשים ואף דרך לחנים חדשים. הערב נפתח ב"ערב עירוני" של אלתרמן, בביצועו של אלי רוזן ונתן את הטון לכל משך הערב. ביצועים ועיבודים מרגשים ביותר היו של שילה פרבר, שביצעה את "שיר לערב חג" של תרצה אתר, הנכתב לאביה, נתן אלתרמן; ירונה כספי ביצעה את "פתחי לי את הדלת" של עמוס קינן. אלונה דניאל ביצעה את שירה של טל ניצן "שיר על עיר" (שזכה באותו שבוע בפרס ראש הממשלה). אחריו ביצעה את "תמונה אימפרסיוניסטית" של עמליה זיו- שהתגלה כשיר תל אביבי מובהק בקריאה חוזרת.

את הערב הנחה יואב קוטנר, אבי הקוטנריזם, כמיטב המסורת הגל"צית. הוא חד חידות ומסר פרטי טריוויה מעניינים אודות המשוררים והמבצעים (ציפיתי שיכריז כי המאזין שיזהה את מספר השירים הרב ביותר יזכה בתקליט בחתימת האמן, אך לצערי התבדתי). בגזרת האורחים היו שמעון אדף, משורר מוערך שעל אף גילו הצעיר כבר הספיק לכתוב טקסטים רבים וטובים, וכן פרופ' ניסים קלדרון. קלדרון היווה את ה"אתנחתא האקדמאית" כשעלה לדון בשאלת יחסי הגומלין בין שירה לבין מוסיקה הרוק- קשר אורגני ועמוק. ההרצאה הייתה מרתקת, אך למרות זאת, נסתנן לליבי החשש שמה יתקיים בוחן פתע בסוף דבריו- ושקלתי להוציא דף ועט לסכם את החומר. קוטנר הרגיע אותי כשחזר לבמה להעלות אמן נוסף.

על אף המימד הקומי שהעניק קוטנר, את רוב הערב סבבה אווירה קודרת כיאה לשירה עירונית. בסיסה בהווי של בתי הקפה בעיר בתחילת המאה העשרים, והוא רלוונטי עד לימינו אנו- שיחותיהם של נתן אלתרמן ואלכסנדר פן, על בקבוק יין, בבית קפה תל אביבי לפני מעל שבעים שנה- שיחות שנתגלגלו לפסקאות סתומות על גב קופסאות הסיגריות, ומשם לספרי שיריהם. אותה אמירה על ה"יחד" וה"לבד" בכרך הגדול בה עוסקים היוצרים עד היום.

מילות שירה של תרצה אתר- "עיר עצובה", בקולה הייחודי של רות דולורס וייס, יודעות לומר זאת:

עיר עייפה, עייפה ומלאה.גוהרת על כל הגגות באחתטורפנית, רעבה ושבעה.בערב עוטפת היא רעש נפחדעיר גדולה וריקה ומלאה.